This letter was originally written in Hebrew and later translated into English. If you can, I encourage you to read it in its original form.
Dear Israel,
אני אפילו לא יודע איפה להתחיל. אולי אתחיל עם משהו גשמי — התלבטתי האם לכתוב את זה בעברית או באנגלית. אנגלית היא שפת האם אבל משום מה, עברית הרגישה לי יותר נכון.
השנה האחרונה בינינו הייתה לא פשוטה. תכף נגיע לשבוע האחרון, אבל אם אני כבר כותב לך, בואי נתחיל מתחילת הסיוט. ואם אני באמת רוצה להתחיל מההתחלה, אני אצטרך להביט עוד הרבה אחורה מהשנה.
האהבה, או יותר נכון הערצה שלי לך התחילה כשהייתי ילד. לא ברור לי למה, כנראה בזכות ההורים והחינוך. אבל החיבור התחיל בצבא — רק אז התחלתי להבין מה היא ציונות. לא רק במובן העם היהודי, שעוד לא אבדה תקוותיו, אלא במובן אנושי, הומני, ממשי. בסופו של דבר ציונות היא יחסי האנוש, ביני לבינך. הציונות של “עוד לא אבדה תקוותינו” הבנתי כילד, אבל את הציונות שלי לקח לי עוד הרבה שנים להבין.
הציונות הזאת היא יותר מערכת יחסים מכל דבר אחר. אני נותן לך ואת נותנת לי. וכמו בכל מערכת יחסים, לפעמים שמחים ולפעמים לבבות נשברים. ובשנה האחרונה ליבי נשבר. פעם אחר פעם אחר פעם.
מהמהפכה להפגנות, לפיצול קורע בתוך אזרחיך, לריבים שהעלו על דעתנו מלחמת אזרחים. כן! אשכרה אמרנו את המילים הללו. לא רק הם, אני! ואז היה יום כיפור, והעניין של התפילות הציבוריות. אם את זוכרת אני גר בחול כעת — זמנית, אבל אני לא גר אצלך, אני בארה״ב. אני זוכר שישבתי על הספה וראיתי את הסרטונים של הריבים בכיכר דיזנגוף, ובכיתי. דמעות.
איך הגענו לכאן? על מה? ולמה? ודווקא היום? בכיתי.
ישבתי עם קילה אשתי, וניסיתי להסביר לה למה עולות לי דמעות. לא ממש הצלחתי לתאר את זה. אבל אחרי השבוע האחרון, אני מתחיל להבין.
ואז השבוע. שביעי לאוקטובר. זה קטע — אם את זוכרת, הייתי בגדוד 13 בצוק איתן. השבת השחורה תמיד הייתה 19.07.14 — השבת של אירוע הנגמ״ש. 8 הרוגים, 15 פצועים בשעה הראשונה של הקרב. המבין יבין.
ואז קרה השביעי באוקטובר. זאת שבת שחורה. מהרגע הראשון ששמעתי, הלב שלי פעם אחרת. אמרו לי שיש 100 הרוגים אזרחיים. השבתי שאין סיכוי. אני נלחמתי בצוק איתן, היו 67 חללים צבאיים. וזה שבר אותנו כעם. 100 אזרחים ישראליים לא נרצחים.
ואז אמרו לי שיש עשרות חטופים. השבתי שאין סיכוי. בצוק איתן היו שני חטופים — אורון שאול והדר גולדין. וכל עמך ידע את שמם. תלינו שלטים ברחובות. מלחמת לבנון השניה פרצה על שלושה חטופים. כל עם ישראל התפלל עבורם במשך עשור שלם. איך נתפלל עבור עשרות חטופים? איך נזכור את השמות שלהם? איפה יהיה מקום לשלטים? עשרות ישראלים לא נחטפים.
איך נתפלל עבור עשרות חטופים? איך נזכור את השמות שלהם? איפה יהיה מקום לשלטים? עשרות ישראלים לא נחטפים
לאט לאט התחלתי להבין על מה מדובר. אירוע אחר. לא האמנתי שאני עוד אתגעגע לריבים של יום כיפור בדיזינגוף. בשביעי לאוקטובר אלפיים עשרים ושלוש, התחיל השבוע הכי ארוך בחיי. שבוע שאיתגר את היחסים בינינו. שבוע שבו שאלתי את עצמי “למה?” שבוע שהדמעות לא הפסיקו — הם פשוט לא עצרו.
כשאני אומר ששאלתי את עצמי “למה”, אני מתכוון — למה לעזאזל אכפת לי? למה הלב שלי נשבר על כל הרוג נוסף? למה כל כך כואב לי בשבילך? או האם זה בשבילי? למה כל כך אכפת לי מפאקינג מדינה? מי את?
אחרי שבוע של בכי, של אובדן חברים, של פחד, של פגיעות ופוגעניות, והבנה שזה יכול להימשך עוד תקופה ארוכה, התגלה לי משהו. משהו עלי אבל משהו גם עליך.
כמו בכל מערכת יחסים, יש ציפיות מכל צד. לי אליך ולך אלי — לתת ולקחת. כמה שאת נותנת יותר את מקבלת יותר. בשבוע האחרון אף אחד מאיתנו לא קיבל — אלא נלקח מאיתנו רבות. הורים,ילדים, אחים, וחברים.
אבל למי שכבר נתן לך, זה רק חיזק את החיבור וגרם לתחושה מחוברת ומאוהבת יותר. כמה שאת נותנת יותר את גם מקבלת יותר. השבוע נלקח מאיתנו, לכן אנחנו נותנים יותר.
אני בכיתי עליך בחודש האחרון יותר מאשר אי פעם. אבל במשך הכאב, והדמעות הבלתי פוסקות גם הבנתי למה — אני נתתי לך יותר ממה שיש לי לתת. נתתי לך את החיים שלי, נתתי לך חברים שלי שלא יחזרו, נתתי בך אמון. התחייבתי לזה שאני אתן לך גם את בני ובנותי לבוא, כדי שיגנו עליך ושיבנו בך את ביתם ומשפחותיהם.
נתתי לך הכל ואמשיך לתת לך הכל. ובגלל זה בכיתי והתאבלתי — כי ניסו לקחת לי אותך. או יותר נכון, ניסו לקחת לנו אותך.
מתוך הכאב והבכי — חזרתי לערב יום כיפור. ישבתי ובכיתי על צרות שהיום אני חולם עליהם. רבנו, הפגנו, צעקנו אחד על השני. למה? כי נתנו לך הכל. והשבוע נתנו לך עוד יותר. אבל זה רק יחזק את הקשר ויעמיק את המחוברות אליך. אני רק מקווה שזה גם יחזק ויעמיק את החיבור בינינו לבין עצמנו.
לארץ האהובה, המדינה המצילה שלנו — עוד לא אבדה תקוותינו. תאחדי אותנו עוד פעם מחדש ותגרמי לנו ללמוד ולהכיר אותך, ואותנו מחדש. בתקופה האחרונה לא היית קלה, ויש עוד קשיים רבים לפנינו. אבל אנחנו פה כי אין לי אלא את, ואין לנו ארץ אחרת.
מקס
Dear Israel,
I don’t even know where to start — maybe with the practical. I wasn’t sure if I should write this in Hebrew or English. English is my mother tongue but for some reason Hebrew felt more appropriate.
Our relationship over the past year hasn’t been easy. We’ll get to last week, but even before that it’s been a nightmare of sorts. And if I’m already sharing how I feel, I may as well start from the beginning, well before this year began.
My love for you or, better yet, my admiration, began as a child. I don’t really know where it came from, probably some combination of my parents and education. But the real connection between us started during my time in the army — that’s where I learned what Zionism really means. Not Zionism in the national sense, of “עוד לא אבדה תקוותינו” (our hope has not yet been lost), but in the personal sense, the human, tangible one. That Zionism is a relationship between us, me and you. The Zionism of “עוד לא אבדה תקוותינו” (our hope has not yet been lost) I understood as a child, but my Zionism would take me many more years to understand.
From the judicial reform, to the protests, to the deepest divide felt among your citizens in a generation, it sparked genuine concern about a civil war. Yeah, we actually said the words civil war. We were genuinely worried. I was worried, I said it myself! And then Yom Kippur came, and with it the ordeal of prayers in public spaces. If you recall, I don’t live with you right now, I’m temporarily living in the US. I remember sitting on my couch seeing the fights at Dizengoff Square on Yom Kippur and I cried. Real tears ran down my face.
How did we get here? For what? Why? And today of all days? I cried.
I sat with my wife, Kayla, and tried to explain to her why I was tearing up over a few Jews fighting in Tel Aviv. I tried but couldn’t really articulate the emotions. But after this last week, I’m starting to understand them.
And then this week came along. October 7th. It’s ironic — if you recall, I served in the 13th battalion during Operation Protective Edge. The “Black Shabbat” always referred to July 19, 2014 — the shabbat of the incident with the nagmash. 8 people killed, 15 injured in our first hour of combat.
And then October 7th happened. I thought to myself, “This is really a Black Shabbat.” From the first moment I heard what was going on, my heart skipped beats. I heard there were 100 Israeli civilians murdered. I said, “no way.” In Protective Edge, 67 soldiers were killed and the whole country mourned, it destroyed us. 100 Israeli civilians don’t get murdered.
Then I heard there were tens of hostages. I said, “no way.” In Protective Edge there were two hostages, Oron Shaul and Hadar Goldin. Your whole nation knew their names. We hung up signs in the streets with their pictures. The Second Lebanon War broke out over 3 hostages. Every jew in the world prayed for them for over a decade. How will we pray for tens of hostages? How will we remember all their names? Where will there be room for signs? Tens of Israelis don’t get kidnapped.
How will we pray for tens of hostages? How will we remember all their names? Where will there be room for signs? Tens of Israelis don’t get kidnapped.
Slowly, I started to understand what happened–this was different. I couldn’t have imagined that I’d yearn for the fights of Yom Kippur from just a few weeks ago. But on October 7th 2023, the longest week of my life began. It was a week that challenged our relationship. A week in which I asked myself “why?”
When I say I asked myself “why,” I mean it–why do I care so much? Why does my heart break anew with each person killed? Why do I suffer so much pain on your behalf? Is it even for you, or is it for me? Why do I care so much about a fucking country? Who do you think you are to do this to me?
After a week of crying, of lost friends, of fear, vulnerability and an understanding that there is no end in sight, I realized something. Something about me and something about you.
In every relationship, there are expectations. Me of you and you of me — you give and you get. The more you give, the more you get. Over the last week, neither of us got anything, but we gave everything. Parents, children, siblings and friends.
But for those of us who have given so much to you, this only made our connection stronger. It made us even more in love than we were before. The more you give, the more you get. This week everything was taken from us, and we’re giving you even more.
I cried for you more in the last month than ever before. But through all the pain, I understood why–I’ve given you more than I have to give. I’ve given you my life, I’ve given you friends who won’t come back, I trust you and put my faith in you. I’ve committed to you my future sons and daughters so that they protect you and build their homes and families with you.
I gave you everything and will continue to give you everything. That’s why I cried — because they tried to take you from me. Or better yet, they tried to take you from us.
Through all this pain, I go back to Yom Kippur. I sat and cried over things that today I’d dream about. We fought, protested, yelled at each other. Why? Because we’ve given you everything. And this week, we gave you even more. But all of this will only strengthen our connection and deepen our relationship with you. I just hope it will do the same to our relationships to each other.
To our beloved country–”עוד לא אבדה תקוותינו” (our hope has not been lost). Unite us once more anew and help us get to know you and each other better than before. You haven’t been easy over the last while, and there are serious challenges yet ahead of us, but we’re not going anywhere. Because we don’t have anyone else; we don’t have another country.
Max
